החלטה בתיק רע"פ 332/02

השופט א' א' לוי:

1.        המבקש הועמד לדין לפני בית משפט השלום בירושלים, באשמת ביצוען של עבירות מין בגופן של שלוש נשים. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, החליט בית המשפט לזכות את המערער מאחד האישומים (האישום השלישי), אולם הרשיעו בשני האישומים האחרים. ההרשעה באישום הראשון היתה בעבירה של ביצוע מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 348(א) בנסיבותיו של סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), בנוסחם של סעיפים אלה אותה עת. באישום השני, ובו עוסקת ההחלטה הנוכחית, הורשע המבקש בעבירה של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ג) לחוק. על פי גרסת המשיבה, אותה אימץ בית משפט השלום, הוזמנה המתלוננת המכונה נ' על ידי המבקש לבוא לביתו במוצא כדי לבחון את אפשרות העסקתה במשרד הביטחון, ושם הוא כפה את עצמו עליה.

           המבקש התגונן במהלך משפטו, בין היתר, בטענה כי מעשיו לא חרגו מניסיון חיזור, אשר מטרתו היתה לבדוק אפשרות לקיים יחסי מין עם המתלוננת. וכאן המקום להדגיש כי במהלך חקירת המבקש במשטרה בחודש מרץ 2000, הוא נשאל אם זכור לו ביקורה של נ' בביתו, ותשובתו היתה כי אירוע זה אינו זכור לו כלל, ולא למותר לציין כי במהלך המשפט גילה המבקש בקיאות רבה בפרטיו של אותו ביקור שערכה נ' בביתו ובהתנהגותה במהלכו.

2.        מטבעם של אירועים מסוג זה שהם מתרחשים הרחק מעיני הבריות, וממילא ללא נוכחות עדים אשר היו עשויים לסייע בחקר האמת. על כן, כמעט דבר שבשגרה הוא שבית המשפט נדרש להכריע בין גרסאותיהם הנוגדות של שני הנוגעים בדבר בלבד, וזו מלאכה שמטבעה מורכבת היא וסבוכה. הכלי המשמש את הערכאה הדיונית בתחום זה הוא ראשית לכל התרשמותה הישירה מהעדים המופיעים בפניה, אולם לרוב בכך לא יהיה די, ובית המשפט יידרש לבחון אם היו בפניו ראיות חיזוק אשר נועדו למנוע את הרשעתו של מי שלא חטא. כך נהג בית משפט השלום בעניינו של המבקש, ואת התרשמותו מהמתלוננת תאר כך: "נ' השאירה בעדותה, רושם אמין ביותר. התרשמנו כי מדובר בעדה נבונה, בטוחה בעצמה אשר העידה בגלוי לב ומבלי להפריז בתיאור הדברים" (ראו עמ' 86 להכרעת הדין).

           מנגד, לא נתן בית משפט השלום אמון בהסבריו של המבקש אשר נועדו ליישב את שתיקתו בחקירה בקשר לאירועים נשוא האישום השני. תשובותיו נמצאו לא כנות, והסברו לפיו בהכחשתו ביקש להגן על נ', הוגדר כבלתי מתקבל על הדעת שעה שהוא בא מפיו של אדם הנאבק על חפותו ועתידו (עמ' 92 להכרעת הדין). אולם הרשעת המבקש לא התבססה רק על עדותה של נ', והכף הוכרעה לחובת המבקש רק לאחר שבית המשפט מצא כי עדותה של נ' נתמכת בראיות נוספות, אשר יש בהן לסלק כל ספק סביר שאת סיפור המעשה והכוונות הפליליות שייחסה למבקש, היא לא בדתה מליבה. כוונת הדברים היא בעיקר לאלה: מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע היה קשה, והוא אינו אופייני למי שנטען כי גילתה פתיחות ואף רמזה על נכונות לקיים יחסי מין עם המבקש; למחרת האירוע הגיעה נ' לידיד שלה אשר עודד אותה בערב הקודם לפנות למבקש בשאלת העבודה, ובפניו היא תינתה את מצוקתה עקב מעשיו של המבקש; גיסה של נ' העיד כי יחסה של המתלוננת למבקש לאחר אותו אירוע השתנה מן הקצה אל הקצה; משנתפרסמה בכלי התקשורת הידיעה על התלונה הראשונה שהוגשה נגד המבקש (ואותה עת טרם נחשפה זהותו),  הגיבה המתלוננת בהתרגשות רבה ואף אמרה לבעלה כי המבקש הוא השר החשוד בביצוע המעשה; ולבסוף, גם מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר תחילת החקירה והחלטתה לשגר מכתב אנונימי לעיתון "ידיעות אחרונות" על אשר חוותה היא על בשרה, יש באלה כדי לתמוך במסקנתו של בית השלום לפיה עדותה של המתלוננת ראויה לאמון.

           מעיניו של בית משפט השלום לא נעלמה העובדה כי המתלוננת כבשה את גרסתה לאורך זמן, וגם את בעלה לא שיתפה בסוד שנצרה בלבה. אולם, בית המשפט נתן אימון בהסברה שהיא נהגה כך הואיל ופחדה מתגובתו הנזעמת של בעלה, וגם חששה שאיש לא יאמין לה, ובדיעבד התברר כי לחששות אלה היה בסיס לפחות בכל הנוגע לחברה בה חיה נ'.

3.        העולה מהאמור עד כה הוא, כי הרשעת המבקש התבססה על הכרעה בשאלות של עובדה, ולאחר שעיינו בהנמקתו של בית משפט השלום, בטיעוני הצדדים, והאזנו ברוב קשב לטיעונים בפנינו, מסקנתנו היא אחת ואין בלתה - לנוכח חומר הראיות שהיה בפניו היה רשאי בית משפט השלום להגיע לתוצאה המרשיעה. זו היתה גם דעתו של בית המשפט המחוזי, בפניו ערער המבקש על הרשעתו. כב' הנשיא זילר הדגיש כי בין המתלוננת למבקש לא היה רקע אישי-חברי קודם, הפגישה ביניהם נקבעה בריש גלי ומתוך ידיעה שמטרתה היא לבחון את אפשרות העסקתה של נ', ומכאן מתחייב כי המבקש לא רשאי היה להסיק שנ' נוהגת במתירנות מתוך כוונה שלא לדחות יחסי קירבה ביניהם. כך או כך, הוסיף הנשיא זילר וקבע את אשר מקובל גם עלינו, היינו, הסכמתה של אישה לקיים מגע גופני כזה אינו מובנת מאליה, ועל המבקש היה לקיים ברור מוקדם בטרם גהר על נ' תוך שהוא שולח את ידו לעבר חזה.

4.        המבקש אשר התקשה להשלים עם הרשעתו, הגיש בקשה לקבלתה של רשות ערעור בפני בית משפט זה. את חלקה הראשון של הבקשה, זה שהתייחס להרשעה באישום הראשון, דחינו בהחלטה מיום י"א בתשרי תשס"ג (17.9.02). סמוך למועד הדיון בבקשה נתקבל בבית המשפט מכתב מעו"ד יוסף ארנון, אליו צורף מכתב שעל פי הנטען נכתב ונחתם על ידי נ'. מכתב זה מוען לשופטים, ומחמת חשיבותו נביאו כלשונו:

"בעת כתיבת מכתבי הראשון למערכת "ידיעות אחרונות" חשבתי לתומי שאת תמיכתי בנושא אעשה באופן פאסיבי, ללא כל מחשבה או ידיעה מראש שהפרשה תהפוך לכדור שלג שאותו לא ניתן לעצור.

הפרסומים הרבים בכלי התקשורת השונים, דעת הקהל הציבורית, והלחץ האינטנסיבי של המשטרה ושל גורמי תקשורת שונים היו קטילזטור בפרשה זו, והפכו לגורם דחיפה עיקרי.

הפכתי לחומר ביד היוצר.

היום במחשבה לאחור, המפגש בביתו של מר מרדכי היה לדעתי ידידותי ולא מעבר לכך. הלחץ התקשורתי תוך הקלטת דברי ללא ידיעתי והלחץ המשטרתי והסביבתי גרמו לכך שבבית המשפט דברי נאמרו מתוך לחץ.

כיום בדיעבד, יתכן מאד שמפגשי עם מר מרדכי היה מפגש שלא פורש נכון מצידי.

יתכן מאד שבעת המפגש עמו הייתי דרוכה ונסערת ועל כן פירשתי את התנהגותו ואת כוונותיו של מר מרדכי ככוונות זדון ולא ידידותיות מכאן הפרשנות שניתנה מצידי לאירוע האמור."

           עיקריו של מכתב זה הם אלה: במכתבה לעיתון ביקשה נ' לחזק את ידיה של האישה שהתלוננה נגד המבקש; לאחר שזהותה נחשפה היא היתה נתונה ללחץ שמקורו בגורמים שונים; אף שמעשיו של המבקש שוב אינם שנויים במחלוקת, סבורה נ', במבט לאחור, כי מפגשה עם המבקש היה "ידידותי"; ולבסוף נאמר, כי אפשר שהיא פירשה את כוונותיו של המבקש שלא כדין.

           באשר לאופיו ה"ידידותי" של המפגש בין נ' למבקש, נראה כי לא יהא זה מיותר לשוב ולהזכיר כי המבקש גהר על נ' מתוך כוונה לקיים עמה יחסי קירבה, ואם נכונה טענתה כי לא נתנה הסכמתה לכך, כי אז אתה מתקשה להבין מה עניין "ידידות" למעשים מסוג זה. מאידך, עובדה היא כי בכל מכתבה לא אמרה נ' את אשר מבקשים באי-כוחו של המבקש להבין מתוך מסמך זה, לאמור, שהגרסה המפלילה אשר מסרה בחקירתה ובעדותה בבית המשפט גרסה כוזבת היא ששוב היא אינה עומדת מאחוריה.

           לנוכח תהיות אלו אשר חייבו בירור עובדתי שלבית משפט זה אין את הכלים לקיימו, לא נותר לנו אלא לבקש מהפרקליטות כי תורה על חקירת הפרשה. משזו הסתיימה ועדיין היו בפנינו עניינים הטעונים הבהרה, הורינו לבית משפט השלום לשוב ולזמן את הצדדים, ובפניו יונחו מכתבה של נ' וראיות נוספות ככל שייראה לבית המשפט, ולאחר שיעשה כל אלה ביקשנוהו כי יחווה את דעתו אם יש מקום לשנות מתוצאתו של ההליך המקורי אשר התקיים לפניו.

5.        בחודש שבט תשס"ד (פברואר 2004) ניתנה על ידי בית משפט השלום החלטה מפורטת ומנומקת, שבסופה קבע כי הרשעת המבקש תישאר על כנה. בעקבות כך התחדש הדיון בפנינו, ובמרכז טיעוניהם של באי-כוחו המלומדים של המבקש, עמדה הטענה כי גם לולא נשלח מכתבה של נ' לבית המשפט העליון, נכון יהיה לאפשר לשולחם להשיג על הרשעתו לנוכח מה שנראה להם כחסרים, פרכות ושגיאות שנפלו בפסקי הדין של הערכאות הראשונות. המבקש סבור כי החלטה ברוח זה מתבקשת ביתר שאת לנוכח מכתבה של נ', מכתב שיש בו ללמד כי אסור היה שגרסתה תשמש בסיס להרשעת המבקש על כל התוצאות הקשות הכרוכות בהרשעה זו.

6.        החלטנו לדחות את הבקשה למתן רשות לערער, ואנו עושים זאת בראש ובראשונה לאור ההלכה הנוהגת, ולפיה רשות ערעור בפני בית משפט זה אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק מקום שהדבר מתחייב לנוכח שאלות בעלות השלכה כללית, שאינן מייחדות את עניינם של הצדדים הנוגעים בדבר בלבד, לדוגמא, שאלות בעלות אופי חוקתי. מקל וחומר שרשות כזו אינה ניתנת, מקום שההכרעה עליה מבקשים לערער עסקה בשאלות של עובדה, וכזהו המקרה שבפנינו. עם זאת, את המקרה הנוכחי מייחד המכתב ששיגרה נ' לבית המשפט. מסמך זה הוא בבחינת ראייה חדשה, וגם אם הוא עורר מלכתחילה תהיות, סברנו כי עשיית הצדק מחייבת בחינתו באופן דקדקני כדי שלא תצא מתחת לידנו תוצאה שגויה. משהדבר נעשה, הן בדרך של חקירה על ידי משטרת ישראל, וגם לאחר בחינת הסוגיה כולה על ידי בית משפט השלום, מסקנתנו היא כי המבקש לא הצליח להצביע על עילה כלשהי אשר תצדיק את מתן הסעד לו הוא עותר.